עמותת מרכז חב"ד ללימודי יהדות נ' השתתפויות בנכסים בישראל בעמ ואח'

החלטה

בפני בקשה לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב (כב' השופט ישי קורן) בתיק תא"ח 10802-10-09 מיום 7.4.09, ובו התקבלה תביעת הפינוי שהגישו המשיבות נגד המבקשת ובית המשפט הורה כי עליה לפנות את הנכס המושכר נשוא פסק הדין עד ליום 31.5.10.

העובדות בתמצית ופסק דינו של בית המשפט קמא

ביום 11.1.00 נכרת חוזה שכירות בין המבקשת למשיבים, ולפיו הושכר למבקשת אולם ושירותים צמודים בבנין המכונה "בית מילמן" ברח' טאגור 32, רמת אביב (גוש 6630, חלקה 625/10) (להלן: "הנכס המושכר"). על פי החוזה, תקופת השכירות הוארכה מעת לעת והגיעה לסיומה ביום 31.7.09. למרות סיום תקופת השכירות לא פינתה המבקשת את המושכר והיא מבקשת לכפות על המשיבות את המשך תקופת השכירות.

בבית המשפט קמא טענו המשיבות (והן התובעות בפסק הדין) כי תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.7.09 ועל הנתבעת לפנות את המושכר. מנגד המבקשת (והיא הנתבעת בפסק הדין) טענה כי ניתנה לה הבטחה ע"י הבעלים המקורי כי תוכל להמשיך לשכור את הנכס המושכר כל עוד הוא משמש למגורי סטודנטים. כמו כן טענה כי השקיעה בנכס הון עתק, בהסתמך על ההבטחה האמורה וכי הנכס לא דרוש למשיבות ובכוונתן להשכירו לאחרים. עוד נטען כי כל רצונן של המשיבות להפסיק את השכירות נובע ממניעים פסולים בשל סלידתן מאופי הפעילות הדתית של המבקשת בנכס. בנסיבות אלה נטען כי המשיבות נוהגות כלפי המבקשת באפליה פסולה.

בית המשפט קמא קיבל את תביעתן של המשיבות וקבע כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשת לפיה חוזה השכירות נכרת על יסוד הבטחה כי המבקשת תוכל לשכור את הנכס המושכר כל עוד משמש הבניין למגורי סטודנטים. כמו כן נדחתה טענת המבקשת כי המדובר בהפליה פסולה, ונקבע כי המשיבות אינן כפופות לדיני המשפט הציבורי, ואין מקום לכפות עליהן להשכיר את הנכס למי שאינן מעוניינים בו. לסיכום נקבע כי עם סיום תקופת השכירות פקעה זכותה של המבקשת להחזיק במושכר ומיום 31.7.09 היא בגדר מסיגת גבול במושכר, על כך המשתמע מכך. בית המשפט הורה למבקשת לפנות את המושכר וזאת עד ליום 31.5.10.

קדמה לבקשה זו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהוגשה לבית משפט קמא, וביום 6.5.10 דחה כב' השופט ישי קורן את הבקשה.

מכאן הבקשה שלפנינו.

טענות הצדדים

המבקשת הרחיבה בטענותיה אודות סיכויי הערעור, וכן טענה כי המדובר בפסק דין לפינוי נכס מושכר. בפסק דין כזה הקושי להחזיר את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, קיים באופן מובנה ועקרוני. אם תפונה המבקשת מהנכס המושכר, ולאחר מכן תזכה בערעור, קרוב לוודאי שהנכס כבר יהיה תפוס בידי אדם אחר והיא לא יוכל לחזור אליו. לפיכך, במקרים מסוג אלה ביצועו של פסק דין לפינוי יעוכב כדבר שבשגרה (ראו: י.זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית 1991) בעמ' 809-810). גם בבחינת מאזן הנוחות, יש ליתן עיכוב ביצוע לאור נסיבות המקרה. בנכס המושכר מפעילה המשיבה ישיבה ובה לומדים כ- 70 צעירים, אשר מצויים בימים אלו בעיצומה של שנת לימודים. לטענתה יגרם לה נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, בעוד שלמשיבות לא ייגרם כל נזק עקב העיכוב האמור, שכן כוונתן המוצהרת היא להשכיר את הנכס לשוכר אחר.

המשיבות כמובן מתנגדות למבוקש, וטוענות כי אין כל בסיס לערעור וסיכוייו להתקבל אפסיים. לטענתן פסק הדין הינו חד משמעי ובו נדחו כל טענותיה של המבקשת. מה גם שהשכירות איננה למגורים ומשכך אין כל הצדקה לעיכוב ביצוע.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כלל הוא כי הזוכה על פי פסק דין זכאי בדרך כלל לממשו באורח מיידי, והגשת ערעור אינה מעכבת מימוש כזה, אלא אם כן קיים טעם מיוחד המצדיק עיכוב. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה בדרך כלל בהצטברות שני גורמים אלה: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק הדין ימומש והערעור לאחר מכן יתקבל (בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה פ"ד נ(5) 403). כמו כן על המבקש עיכוב ביצוע לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם (ראו: קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מהדורה 13) 1085).

בענייננו המדובר בחוזה שכירות שהגיע לסיומו ובפסק הדין המפורט והמבואר נקבע כי המבקשת נדרשת לפנות את הנכס המושכר וכי לא ניתן לכפות על המשיבות את המשך השכרתו של הנכס למבקשת. אומנם המדובר בפסק דין לפינוי והלכה פסוקה היא כבמקרים מסוג זה קיים טעם המצדיק עיכוב הפינוי, אולם אין זה המקרה שלפנינו.

מעבר לנדרש אוסיף כי על המשיבות לא חלים דיני המשפט הציבורי והן רשאיות לבחור למי הן מעוניינות להשכיר את הנכס. גם שיקול פעילותה של המבקשת בנכס הינו רלוונטי ואיננו מהווה הפליה פסולה.

יתרה מזאת, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק שעלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע פסק הדין, לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב פסק הדין, ידם של המשיבים על העליונה.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. יחד עם זאת, המשיבות לא תמכור את הנכס או תבצע בו כל פעולה שיש בה בכדי למנוע מהמבקשת את האפשרות לשוב ולהשכירו במידה ותזכה בערעור, וזאת עד למתן הכרעה בערעור.

המבקשת תישא בהוצאות הבקשה ובשכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ש"ח +מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום עד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ד סיון תש"ע, 06 יוני 2010, בהעדר הצדדים.